רנה דקארט אמר אני חושב משמע אני קיים. אבל אם נדייק, אולי כדאי לומר: אני מדבר, משמע אני יוצר. השפה שבה אני מדברת, גם בקול וגם בשקט לעצמי, אינה רק תיאור של המציאות. היא מעצבת אותה. יש חוק יפה שמסביר את זה: עשרה אחוז מהחיים שלנו הם מה שקורה במציאות, הדברים שאין לנו שליטה עליהם. ותשעים אחוז הם איך אנחנו מגיבים למה שקרה. ואת התשעים אחוז האלה אני מנהלת בעיקר דרך השפה שאני מדברת לעצמי.
כוחן של מחשבות, וכלים לעבוד איתן
למחשבה יש כוח אמיתי. היא משפיעה על האנרגיה שלי, וגורמת לי להרגיש מסוגלת או חסרת מסוגלות. השאלה היא איך אני מחזירה לעצמי את השליטה כשאני מזהה שאני בדרך אל אתגר או משבר. יש כאן שלושה כלים פשוטים. הראשון הוא סימן שאלה: אל תאמיני לכל מה שאת חושבת, שימי סימן שאלה על המחשבה האוטומטית. השני הוא לעצור את ההזדהות: יש הבדל עצום בין להגיד אני כישלון לבין להבין שיש לי מחשבה על כישלון. אני לא המחשבה שלי, אני העד לה.
הכלי השלישי הוא לבחור: בחירה מודעת בתגובה. אם נדמיין אוטובוס, השאלה היא מי הנהג, אני או המחשבה? כשאני לוקחת אחריות על מי שמוביל, אני מבינה שיש דברים שאני רוצה לעשות ויש דברים שאני לא, ואני בוחרת איך להגיב. שלושת הכלים האלה יחד מחזירים לי את ההגה, ומאפשרים לי לעצור את האוטומט שרץ בי שנים.
השפה יוצרת את התדר שלי
כאן מגיע לב העניין. השפה שלי יוצרת את התדר שלי, ויש לי מודל פשוט לזכור אותו: חמצ מול בריא. חמצ הם המילים חייב, מוכרח, צריך. כשאני אומרת אני חייבת, אני מוכרחה, אני צריכה, אני בעצם אומרת שהעולם מחייב אותי. זה מגיע מבחוץ, וזו בריחה מאחריות. לעומת זאת, בריא הם המילים בוחר, רוצה, יכול, אפשר. כשאני אומרת אני בוחרת, אני רוצה, אני יכולה, אני לוקחת שליטה. זה מגיע מבפנים, וזו לקיחת אחריות.
המעבר מחמצ לבריא נשען על שני דברים. הראשון הוא נכונות, לעשות דברים מתוך ידיעה ברורה לאן אני רוצה להגיע, גם כשעוד אינני שם. כמו שאומרים, תעשי את זה עד שתהיי זה. השני הוא ערכים. הערכים הם אחד הדברים שמניעים אותי הכי חזק, גם כשאני מפחדת. כשאני מחברת את השפה שלי לערכים שלי, פתאום אני מבינה למה אני באמת רוצה לעשות משהו. למה אני רוצה לסדר את הבית? אולי מתוך ערך של נתינה, או של הנאה.
יש כאן גם עניין של גבולות. איפה אני שמה את הגבול בתוך השפה שלי כדי שאוכל לנהל את המציאות? אני יכולה לשים לב במה אני משתמשת יותר, באסור או במותר, בלא או בכן, באי אפשר או באפשר. כשאני רואה קינוח, אני יכולה לומר אסור לי לאכול את זה, או לבחור לומר אני רוצה לאכול משהו שיעשה לי טוב. אני יכולה גם לאמץ גישה של גם וגם במקום או או. גם וגם אומר שזה בסדר שאני עדיין לא שם, וזה לא אומר שאני לא יכולה להתחיל לנוע לכיוון. הכאב הוא מה שנותן לי את הבעיטה לזוז, אבל התשוקה היא מה שישמור אותי בהתמדה.
איכות התקשורת קובעת את איכות החיים
שני פרמטרים קובעים את איכות התקשורת שלי, ודרכה את איכות החיים. הראשון הוא הגישה, ה-איך: אסרטיבי או אגרסיבי. אגרסיביות אינה קשורה לעוצמת הקול, אלא לכך שאני מתקשרת מסר על חשבון מי שמולי. אסרטיביות היא להראות עוצמה בתוך הגבולות שלי, להעביר מסר ברור וממקום בטוח, בלי לבוא על חשבון האחר. הפרמטר השני הוא התוכן, ה-מה: באילו מילים אני בוחרת, האם בהאשמה או באחריות.
ההבדל מורגש מיד. במקום נכשלתי, אני אומרת אני בדרך להצליח, או למדתי עוד דרך איך לא לעשות את זה. במקום אני לא מסוגלת, אני אומרת עוד אין לי המיומנויות ואני אלמד אותן. במקום אני תקוע, אני אומרת אני עדיין בתנועה קדימה, גם אם לאט. במקום זה לא הוגן, אני שואלת מה אני יכולה ללמוד מזה. אותו אירוע בדיוק, ובמילים אחרות לגמרי הוא מייצר אנרגיה אחרת לגמרי. ויש עיקרון שלישי לזכור: לפני שאני אומרת משהו, חשוב לי איך הצד השני יבין אותו, כי לא משנה מה אני מוציאה מהפה, אלא מה שהוא קולט.
שנה את האופן שבו אתה מדבר, וכך תשתנה המציאות שלך. לא משנה מה אתה אומר, משנה מה שהצד השני מבין.
המוח בונה נתיב, והחזרתיות בונה אותך
למה בכלל לטרוח לשנות מילים? כי המוח בונה הקשרים. השפה שאני שומעת, שוב ושוב, הופכת למה שאני מאמינה על עצמי. אם אני אומרת לעצמי אני אפס, אני כלום, אני לא בנויה לזוגיות, המוח בונה נתיב עצבי שהופך את זה לאוטומט, בדיוק כמו שלמדתי לנהוג ברכב בלי לחשוב. חזרתיות הופכת דעה לעובדה. היא הופכת אמירה למציאות קבועה לטווח ארוך. וזה עובד לשני הכיוונים, גם לרעה וגם לטובה.
אז מה עושים אחרת? עוצרים ומתבוננים. במקום להגדיר את עצמי, אני עוצרת וחוקרת מאיפה הגיעה אליי המחשבה אני לא טובה באנגלית, ואיך אפשר לשנות אותה. זוכרת ששינוי דורש עבודה, כי אני לא כפתור שלוחצים עליו והכל משתנה. יציאה מהאוטומט נעשית דרך חשיבה מודעת, יצירתיות והרגלים תומכים, כמו טקס או עוגן קטן שאני מתחילה איתו. ומעל הכל, אני נשארת ערנית למילים שבהן אני בוחרת, כי הן הלבנים שמהן בנויה המציאות שלי.
מילים שמסירות ממני אחריות
יש מילים שלמרות שאנחנו אומרים אותן כל הזמן, הן בשקט מסירות מאיתנו אחריות. למשל ניסיתי או השתדלתי, שמרככות את הפעולה ומשאירות לי פתח לא לעשות. או דיבור בסביל, עשו לי, אכלו לי, שמוציא אותי מנוכחות. או שפה ילדותית כמו ככה אני או זה מה יש, שמקבעת אותי בהתנגדות. וגם המילה אבל, שכל פעם שאני משתמשת בה, היא מבטלת את כל מה שנאמר לפניה. ומילים כמו כל ואין, שיוצרות הכללה גורפת ולרוב מסתירות אמונה מגבילה.
באימון, ובחיים, אנחנו לומדים להקשיב מתחת לסיפור, לא לתוכן אלא למסר. כשמישהו אומר אשתי לא מכינה לי אוכל, אני לא מתווכחת עם העובדות, אלא שואלת איך אתה מרגיש, האם אתה באמת יכול לשנות אותה, ואז מי כן בשליטה. כך אני מחזירה לאדם, ולעצמי, את האחריות בעדינות. ועוד עיקרון יפה: עיקרון הלא חתול. מה שאני מתמקדת בו גדל. אם אני מדברת כל הזמן על מה שאני לא יכולה, כדאי לחפש דווקא את המילה שבאה אחרי מה אני כן יכולה, מה אני כן רוצה.
המסקנה פשוטה אך תובענית: כדי לייצר שינוי אמיתי בחיים, צריך לתרגל אותו. חזרתיות היא אם כל השליטה במיומנות. אם אני מזהה את השפה שלי, ומוכנה לתרגל מילים אחרות שוב ושוב, אני באמת מגיעה לאן שאני רוצה. כי בסופו של דבר, שפה היא מציאות, והמילים שאני בוחרת היום הן החיים שאני חיה מחר.
שאלות נפוצות
חמצ הם המילים חייב, מוכרח, צריך, שמשדרות שהעולם מחייב אותי וזו בריחה מאחריות. בריא הם המילים בוחר, רוצה, יכול, אפשר, שמשדרות שאני לוקחת שליטה ואחריות מבפנים. המעבר ביניהם משנה את התדר שבו אני חיה.
המילים לבדן אינן קסם, אבל הן מעצבות את התפיסה, את הרגש, את ההתנהגות ובסוף את המציאות. שנה את האופן שבו אתה מדבר, וכך תשתנה המציאות שלך. זה דורש חזרתיות ועבודה מודעת, לא לחיצת כפתור.
אגרסיביות אינה עניין של עוצמת קול, אלא של תקשורת מסר על חשבון מי שמולי. אסרטיביות היא להראות עוצמה בתוך הגבולות שלי, להעביר מסר ברור וממקום בטוח, בלי לבוא על חשבון האחר.
המילה ניסיתי מרככת את הפעולה ומשאירה פתח לא לעשות. המילה אבל מבטלת את כל מה שנאמר לפניה. הביטוי ככה אני מקבע אותי בהתנגדות ומונע פתרון. כל אלה, בלי שנשים לב, מסירים מאיתנו אחריות.
עוצרים ומתבוננים מאיפה הגיעה המחשבה, זוכרים ששינוי דורש עבודה ולא קסם, יוצרים הרגל או עוגן קטן להתחיל איתו, ונשארים ערניים למילים. מעל הכל, מתרגלים שוב ושוב, כי חזרתיות היא אם כל השליטה במיומנות.
