המילה אגו מגיעה מיוונית, ופירושה פשוט עצמי. באנגלית self. הרבה פעמים אנחנו משתמשים במילה אגו כקללה קטנה, לאדם עם אגו או בלי אגו. אבל האגו אינו אויב. הוא מנגנון עדין ומתוחכם שמלווה כל אחת ואחד מאיתנו בכל רגע, ומנהל חלק גדול מהבחירות שלנו מבלי שנשים לב. כשאני מתחילה להכיר אותו, אני מתחילה גם לקבל בחזרה את ההגה.
שלושה מרחבי הנפש לפי פרויד
פרויד תיאר את הנפש כמחולקת לשלושה חלקים. הראשון הוא האיד, מרכז התשוקה והעונג. כאן יושבים הדחפים הבסיסיים והעמוקים ביותר: אוכל, שינה, ביטחון, אהבה. מטרת העל של האיד היא לחיות בשלווה, ולספק כל דחף שעולה כדי לשמור על איזון פנימי. עד גיל שנתיים בערך, יש בנו רק איד.
בצד השני נמצא הסופר אגו, המרכז שמבטא את דרישות החברה. הוא מתחיל להתפתח בערך בגיל שנה, כשמתפתחת אצל הילד שפה, והוא זה שאומר מה מותר ומה אסור. הסופר אגו נבנה מערכי הסביבה, מהחינוך, מהציפיות החברתיות, מהחוקים ומהמוסר, ולרוב הדמויות הראשונות שמעצבות אותו הן ההורים. כאן בדיוק נמצא ההבדל בין בני אדם, כי כל אחד גדל בסביבה אחרת.
ובאמצע יושב האגו, מרכז הבקרה. תפקידו לתת שירות לאיד מבלי לפגוע בסופר אגו. כלומר, לתת מקום לדחפים ולפתור אותם, אבל בלי לחצות את הגבולות שהעולם מתיר לי. מול כל פעולה האגו שואל כמה זה דחוף לי, וכמה אני יכולה לתת לדחף הזה מענה בלי לפגוע במצפון, בערכים ובחוק. האגו הוא הביטוי העצמי שלי, התוצר של המשא ומתן המתמיד בין שני הצדדים.
מאיך שאני נראה אל מה שאני עושה
הביטוי העצמי הזה הופך עם השנים לזהות. והזהות חזקה מאוד, כי היא תחזוקה של שנים שלמות. ממנה נגזרת התדמית, מה שאני מציגה החוצה, וזו התדמית שמביאה לי בסוף את התוצאות. השרשרת נראית כך: אגו, מה זה אומר עליי, ביטוי עצמי, זהות, תדמית, פעולות, תוצאות. הבעיה מתחילה כשאדם פועל מידי. אם ילד שמע כל חייו שהוא חלשלוש, וזה הפך לזהות שלו, הוא עלול לבנות תדמית של חזק מידי, התנהגות שבאה לפצות על כאב שקיים בפנים.
פרויד תיאר שנים עשר מנגנוני הגנה שתפקידם לשמור אותנו בהדחקה. אחד מהם הוא רציונליזציה, הדרך שבה אני מסבירה לעצמי למה נכון איך שאני מתנהגת. מנגנון אחר הוא ייחוס חיצוני או פנימי, הדרך שבה אני מסבירה לעצמי למה התוצאות שלי לא היו רצויות. המנגנונים האלה לא רעים. הם פשוט עוזרים לי לשמור על דימוי עצמי יציב, גם במחיר של עיוות קל של המציאות.
כדאי לשים לב לדבר נוסף. הפעולות שלנו נותנות שירות לתדמית מסוימת, וזה חזק כל כך עד שגם כשהתוצאות לא טובות, אני ממשיכה לדבוק בתדמית שלי. אדם שמחויב למסכה, חשוב לו מאוד שידעו עליו דבר מסוים, ולכן הוא שואל בלי הרף אם הצד השני מאשר אותו. בכל תחום בחיים אני מביאה לידי ביטוי תדמית אחרת, חובשת כובע אחר. השאלה המעניינת היא למה בחרתי דווקא את הכובע הזה בתחום הזה, כשהיו לי עוד אפשרויות. התשובה כמעט תמיד מצביעה על מקום שיש בו פצע.
השאלה שמנהלת כל פעולה
הנה הרעיון העמוק ביותר בשיעור הזה. האגו מקבל דרישה מהאיד, ולפני שהוא מתנהג, הוא שואל את עצמו שאלה אחת: איך החברה רואה אותי, וכמה אני רוצה להתיישר מולה? אנחנו מחפשים אישור מהחברה. ולכן, לפני כל התנהגות, התודעה שלי שואלת: אם אתנהג ככה, מה יחשבו עליי? האם יאשרו אותי? במילים אחרות, לפני כל ביטוי עצמי עולה בי שאלה אחת, מה זה אומר עליי, וההתנהגות שלי היא בעצם התשובה לשאלה הזו.
כל פעולה של כל אדם, בכל רגע נתון, היא תשובה לשאלה מה זה אומר עליי. וכאן מגיעה תובנה שמשנה מערכות יחסים שלמות. כשמישהו העליב אותי, מה שעלב בי הוא לא מה שהאדם אמר, אלא התשובה שאני עניתי לעצמי על השאלה מה זה אומר עליי. אותה אמירה בדיוק יכולה לפגוע בי מאדם אחד ולא לעניין אותי בכלל מאדם אחר, תלוי במשמעות שאני נותנת לו. הפצע הוא תמיד אצל הנפגע.
מה שמעליב אותנו אינו מה שהאדם אמר, אלא התשובה שאנחנו עונים לעצמנו על השאלה מה זה אומר עליי.
מי שולט במי
מה זה בעצם אין לי אגו? האם אפשר בכלל לחיות בלי ביטוי עצמי? השאלה האמיתית אינה אם יש לי אגו, אלא מי שולט במי. אני שולטת באגו שלי, או שהאגו שולט בי? הדרך לבדוק היא פשוטה. בכל פעם שעולה בי רגש שלילי או חיובי קיצוני, אני עוצרת ושואלת: מה הרגש? מה קרה? מה זה אומר עליי? אם עלה בי רגש חזק, זה סימן שהדבר נגע במשהו שחסר לי, במקום שיש בו שריטה. אדם לא מפצה על התנהגות שאין בה פצע.
השאלה מה זה אומר עליי יכולה להתרחב לשלוש שאלות: איך זה קשור אליי, מה זה אומר עליי, ואיך אני מגיב לזה. כשאני מודעת לתהליך הזה, אני יכולה לאתר את המקומות שבהם אני מידי, אותם מקומות שבהם אני פועלת בעוצמה מוגזמת כדי לפצות על משהו. הנחת היסוד המשחררת היא שהתשובה לשאלה מה זה אומר עליי, בעצם, היא כלום. ההתנהגות של אחרים אינה אמירה עליי. אני יכולה להסיר את סימן הקריאה שאני שמה אחרי מה שאחרים עושים.
לקחת אחריות בלי להאשים
כשאני מבינה שהפצע נמצא אצל הנפגע, אני מקבלת גם אחריות חדשה. זה שהפצע אצל הנפגע לא נותן לי רשות לגעת באנשים בפצע שלהם בכוונה. ואם פגעתי במישהו וקיבלתי תגובה, אני לא מחזירה לו את זה בנוסח זה שלך, כי זו קורבנות והאשמה. במקום זה אני לוקחת אחריות על הפגיעה שלי, ושואלת מי אני אם אני מתנהגת כך כלפיך. אני יכולה לומר אני מתנצלת שנפגעת, פשוט יש לי דעה אחרת משלך. כך אני אף פעם לא מתחמקת מאחריות על הסיטואציה, אבל גם לא נושאת אשמה שאינה שלי.
זו העבודה האמיתית עם האגו. לא להילחם בו, ולא להעמיד פנים שאין לי, אלא להכיר אותו לעומק. לזהות מתי אני מידי, להבין מאיזה כאב זה מגיע, ולבחור מחדש איך אני מגיבה. ככל שאני מכירה את הקול הפנימי שמנהל אותי, כך אני מקבלת בחזרה את החופש לבחור. לא להיות עבד לשאלה מה יחשבו עליי, אלא לחיות מתוך מי שאני באמת בוחרת להיות.
שאלות נפוצות
לא. אגו פירושו פשוט עצמי, ביטוי עצמי. הוא מרכז הבקרה שמתווך בין הדחפים שלי לבין דרישות החברה. הוא הופך לבעייתי רק כשאני פועלת מידי, מתוך כאב ולא מתוך בחירה. המטרה אינה להיפטר מהאגו אלא לדעת מי שולט במי.
האיד הוא מרכז הדחפים והעונג, מה שאני רוצה. הסופר אגו מבטא את דרישות החברה, מה מותר ומה אסור. האגו יושב באמצע ומנסה לספק את הצרכים שלי בלי לפגוע בערכים, במצפון ובחוק.
כי מה שמעליב אינו מה שנאמר, אלא התשובה שאני עונה לעצמי על השאלה מה זה אומר עליי. המשמעות שאני נותנת לאדם, ולמקום שבו יש בי שריטה, היא שקובעת אם איפגע.
בכל פעם שעולה רגש קיצוני, חיובי או שלילי, עצרי ושאלי: מה הרגש, מה קרה, ומה זה אומר עליי. רגש חזק הוא סימן שהדבר נגע במשהו שחסר לך. שם נמצאת העבודה.
במקום להגיד לאדם זה שלך, שזו קורבנות, אני לוקחת אחריות על הפגיעה שלי ושואלת מי אני אם אני כך כלפיך. אפשר לומר אני מתנצלת שנפגעת, ויש לי גם דעה משלי. כך אני אחראית בלי לשאת אשמה שאינה שלי.
